מבוא השמש

שמש יוון המשכּרת נטתה מערבה, ופירוש הדבר היה שלא נותר לי זמן רב. נהגתי בכביש החוף המוליך מקורינתוס לאתונה במהירות העולה בעשרה קמ"ש ויותר על זו המותרת, והחרדה החלה להזדחל בי. בתוך שעות ספורות היה עליי להיות שוב במלון שלי. כשהשמש תשקע תיכנס השבת, ולמשך יממה לא אוכל לעשות שום מלאכה, במובן הרחב ביותר של המילה מלאכה. לא אוּכל, למשל, לנהוג. אם אטעה בחישוב הזמנים אצטרך לחנות לצד הכביש, לנטוש את המכונית וללכת ברגל את הקילומטרים הנותרים.

לא בפעם הראשונה, חשבתי.

בליל האמש טסתי לאתונה בדרכי חזרה לישראל מנסיעה עסקית לגרמניה. עבדתי על רעיון חדש לפיתוח מכשיר לייזר שיוכל להמיר גלי רדיו לקרן אור. החֶברה שלי רצתה שהמכשיר יהיה קומפקטי, וקיוויתי שעמיתי הגרמני יעזור לי למצוא דרך יעילה לתעל את גלי הרדיו למכשיר, במקום להניח להם להתבזבז כקרינה חסרת תועלת. בעיר הציורית אאכן ירד שלג על פלג קפוא בעודי מהרהר באנרגיית הלייזר. ואילו עכשיו, לבוש חולצת טריקו קצרה, נהגתי לאורך החוף של הים התיכון, עוצר בכפר אחד אחר חברו, ובראשי התגלגלו מחשבות אחרות לגמרי.

אפשר לומר שכבר נואשתי מלמצוא אותו. הבוקר החל בנסיעה לחנות כלי עבודה קטנה באתונה, כדי לקנות כמה כלים: פטיש, סכין גילוח, צנצנת של שני ליטרים. האיש שמאחורי הדלפק הביט בי בסקרנות. במבטא יווני כבד, שמשך את האנגלית אל קצה גבול האנגליות שלה, הוא שאל: "ווָאט יוּ ווֹנט פוֹר? יוּ פִיקס?"

"נוֹ, אַיי דַיי", השבתי, ומיד הבנתי שהאיש ודאי מדמיין אותי באיזו סצנת התאבדות מבעיתה, מחליף dye ב-die, ומיהרתי לנגוע באזור צבעוני בחולצה שלי. "יוּ נוֹאוּ, מֵייק קוֹלוֹר".

הוא הביט בי וראשו מצודד מעט, פניו אומרות בבירור: זרים מוזרים. אף פעם אי אפשר להבין על מה הם מדברים.

עיינתי במפה עוד לפני צאתי לדרך, והחלטתי לנסוע היישר לקורניתוס, ומשם לחזור לאתונה במסלול מאסף: לעצור בכל כפר וכפר, ולשאול ולדרוש בקרב הדייגים המקומיים. זה לא הייתה, כמובן, התוכנית היעילה ביותר שאפשר. חסכוני יותר לעצור בכל כפר בדרך הלוך, מאתונה מערבה; אולי אמצא את מבוקשי באחד הכפרים, ולא אצטרך להגיע עד קורינתוס. אבל שקיעת החמה התנוססה לנגדי כקו סיום מאיים, ונראה לי הגיוני יותר להתחיל מהסוף, ולהתקדם לעבר המלון שלי באתונה ככל שהיום שועט אל קצו.

כביש החוף מקורינתוס לאתונה צר, והרוח מכה בו. מעברו האחד הים, ומעברו האחר הרים. המראה הוא משוש כל תייר. כפרים זערוריים בזוקים בנוף בלובנם הבוהק: סטיקַס, קינֶטה, אַגיוֹאִי תֵאוֹדוֹרי. אבל אני לא באתי ליהנות מהנוף, וגם לא לבקר באתרי התיירות. אפילו לא במקדש אפּוֹלו המהמם שבקורינתוס.

הייתי במשימה.

בכל כפר שנכנסתי אליו חיפשתי שוק או מעגן, ושאלתי את המקומיים שאלה זהה בת מילה אחת, כל אוצר המילים היווני שלי בערך: "פּוֹרְפִירוֹס?" רבים מהם הביטו בי בתימהון, אבל מפעם לפעם באה תגובה מילולית שוטפת, מלווה בהנפת יד ואצבע שכיוונו אותי הלאה, אל הכפר הבא בתור.

כמה פעמים כבר עשיתי את זה? תהיתי ביני לביני כשעצרתי בחזית חנות קטנה בכפר פִּיגְרוֹס. בחוץ ישבה זקנה לבושת שחורים ותפרה כפתור בחולצה. עדיתי את האדיב שבחיוכיי וידיתי את המילה היוונית שלי: "פורפירוס?" היא הביטה בי כאילו היא מתקשה לשמוע. שלפתי כרטיס ביקור של החברה וכתבתי על גבו πoρφυρoς. התואר השלישי שלי בפיזיקה התגלה כבעל שימוש מפתיע. תאמרו אשר תאמרו על פיזיקאים ועל הידע שלהם בהוויות העולם, את האלפא-ביתא היווני הם ודאי יודעים, שכן היא מככבת בנוסחאות ובמשוואות רבות.

הקשישה בחנה את האותיות מקרוב, נדה בראשה פעם ועוד פעם, ואז הצביעה בלי אומר באצבע נרעדת. היא, לשם שינוי, לא הפנתה אותי אל הכפר הבא, אלא לשביל המוליך לעבר הים. האם היא הבינה אותי נכון? האם בא סוף סוף השכר לעמלי? חייכתי שוב, הפעם חיוך של תודה, ומיהרתי לרדת אל החוף. סירות הדיג הקשורות אל המזח היטלטלו בין הגלים המנצנצים בשמש אחר הצהריים. על דוכנים במזח נערמו לתועפות דגים טריים. על כולם – למעט אחד מהם, שלא דגים היו בו, אלא, לאושרי הגדול, חלזונות.

דרוך כקפיץ הרמתי חילזון אחד וסקרתי את מראהו. הוא היה גדול מאלה שהכרתי, אבל צורתו הייתה דומה לשלהם. לאורך צדו הקדמי נמתחה בליטה שסופה בפתח אליפטי רחב, ובצדו האחר יכולתי להבחין בפסים הלבנים והחומים האופייניים. בהתרגשות גוברת הבטתי בחלזונות האחרים. אחדים מהם הגיחו מקונכיותיהם, עיניהם מתנודדות בקצות מחושים ארוכים. קונכיות אחרות היו סתומות, אבל לַקרוּם הקשיח שהחלזונות נאטמו מעבר לו היה המראה המוכר: משטח חום חלָק כציפורן. לא היה שום מקום לספק: זה היה Murex trunculus, ארגמון קהה קוצים. זה היה מה שחיפשתי.

למזל שכזה לא פיללתי. הנה הם לפניי למאותיהם, תיבת מטמון רוחשת. זקרתי שבע אצבעות, הצבעתי אל החלזונות, ואמרתי לנער שמכר אותם: "קִילוֹס". הוא תקע בי עיניים נדהמות. שבעה קילו פירושם כחמש מאות חלזונות. כמות המתאימה לנשף גדול. אך אני לא ייעדתי אותם למאכל.

הוא שקל אותם בזריזות, מילא בהם קופסאות אחדות, ועזר לי לשאתם אל החוף. שם, על גבי סלע יציב שעמד על קו המים, ניגשתי למלאכה. כדי להספיק לחזור לחדר המלון שלי במועד, היה עליי להיות מהיר ויעיל.

בזו אחר זו נטלתי את הקונכיות, והענקתי להן טיפול אחיד. את פתחה של כל קונכייה הצמדתי אל משטח הסלע. איתרתי בגב כל קונכייה את הנקודה הנכונה, רחוקה מן הפתח כדי שני שלישים מאורכו המלא של הצדף, ובמכת פטיש איתנה אחת חוררתי אותה. או אז הכנסתי את הזרת שלי אל הפתח ודחפתי את החילזון לעומק הקונכייה, עד שחלק מגופו הרך נדחק החוצה דרך החור שיצרתי. אם הביצוע היה מדויק – וכך אכן היה כמעט בכל החלזונות – בעבעה לה מתוך החור בלוטה צהובה, כשישה מילימטרים אורכה, ורוחבה כרוחב אטריית ספגטי. בעזרת סכין הגילוח, ובלחץ-הנגד של האגודל שלי, הסרתי את הבלוטה ושלשלתי אותה לצנצנת. את הקונכייה המחוררת עם מה שנותר מהחילזון השבתי לים.

עד מהרה נתקבץ סביבי קהל. שני קהלים, ליתר דיוק. בתוך המים נקהלו עשרות דגים כדי לסעוד מבשר החלזונות החשוף. ואילו על החוף, דייגים וילדים נאספו וצפו בסקרנות במעשיו של הזר. הילדים, שזופים וכהי שיער, צחקו בעליזות בהצביעם אליי, ולחשו "טְרֶלוֹס" – לא מחמאה גדולה, כפי שהתברר לי לאחר מכן; טרלוס הוא משוגע, או אם תרצו מטורלל. ודאי נראיתי מגוחך למדי בפַצחִי צדף אחר צדף ובנַתחִי חילזון אחר חילזון.

בינתיים שינו הבלוטות הנערמות בצנצנת את צבען, מצהוב לסגול-כחלחל, וכך גם כפות ידיי. הסרתי את הבלוטה מאחרון החלזונות, ושפשפתי את ידיי במי הים, להסיר מהן את הזוהמה ואת הצחנה. הצבע, ידעתי, לא יסור מהן עוד שבועות ארוכים. נופפתי לשלום לילדים ולדייגים, וחזרתי למכונית. הגעתי למלון לפני שקיעה, ואף הספקתי להתכונן לשבת במקלחת חפוזה. את הצנצנת הנחתי מעבר לשמשת החלון, בתקווה שהאוויר הקריר יעזור לשמור על הטריות.

כשפתחתי את החלון למחרת בבוקר הכה בי הסירחון המעופש, ניחוחם של דגים מרקיבים. ידעתי שגם לאחר המסע המתיש והחיתוך המפרך, המשימה הקשה באמת עדיין לפניי: כדי לצלוח את המאבטחים בשדה התעופה ולעלות עם הצנצנת למטוס בשלום, אזדקק לעזרה משמיים. במוצאי שבת עטפתי את הצנצנת המבאישה בשלל שקיות ניילון, עד שנשאר סביבה רק משב דק של צחנה, וקיוויתי לטוב.

חבריי אליהו, יואל וארי חיכו לי בנתב"ג. הם קיבלו את הודעת הדוא"ל שלי על הממצא המרעיש, והיו נרגשים מכדי לחכות עד שאגיע הביתה עם האוצר. הסרתי את העטיפות, והשלושה הביטו ביראת כבוד אל הנוזל הסגול-כחול. זה היה רגע רב הוד; ארבעתנו היינו שותפים למסע בעל חשיבות היסטורית – וארבעתנו ידענו זאת. ידענו גם שמעתה נוכל למצוא חלזונות ארגמון קהה קוצים רבים ככל שנרצה, וכך לייצר את כל הצבע שנצטרך.

סודם של צבעי הקונכיות הימיות אבד לפני 1,300 שנה, ועתה עמדנו לפתור אותו; לשחזר את הכחול המקודש, הנדיר מכולם.

לקרוא עוד... קנה את הספר >>